Potter on Paper: Fanart and Fanfiction by Mudblood428

Hebrew Translation provided by Ronizidon.

"או, אשוח, או, אשוח

אגדה לאור פיוֹת

 

"הו, אשוח, הו, אשוח... כמה ירוקים הם ענפייך..."

 

הרמיוני ישבה בשילוב רגליים מול האח שבמחילה ועלעלה בספר מזמורי חג שמצאה ליד עץ האשוח של משפחת וויזלי, מזמזמת לעצמה את המנגינה בשקט. היה זה ערב חג המולד שוב.

כרגיל, הוריו של רון הרחיבו את הזמנתם הנדיבה והציעו גם להארי ולהרמיוני לשהות אצלם בחגים.

בניסיון לבלות כמה שיותר זמן גם עם חבריה כמו עם משפחתה, הרמיוני התפשרה בכך שהסכימה להצטרף אל הוויזלים בשבוע שלפני חג המולד ואז לחזור אל הוריה ביום חג המולד ועד ראש השנה. הבעיה הייתה שעם כל הבישולים, הקישוטים, המשחקים והסיפורים היא בקושי שמה לב כמה מהר עברו שבעה ימים במחילה.

חלק ממנה קינא בהארי על שלא היה לו מקום אחר להיות בו בחג המולד.

 

הבית היה שקט באופן מוזר, בהתחשב בכמה רועש ומוצף במשפחה וחברים הוא היה רק כמה שעות קודם לכן. סביר להניח שכעת כל דיירי המחילה שכבו במיטותיהם, היא חשבה, והתענגו על המראה החורפי המואר באור הירח שבחוץ. משב רוח קריר פרץ אל החדר דרך סדק בחלון האזמרגד, גורם לווילונות להתנודד מדי פעם, והרמיוני התכרבלה עמוק יותר אל תוך הגלימה הסרוגה שגברת וויזלי נתנה לה כמתנת חג מולד מוקדמת.

קרובה לפניה של הרמיוני, הגלימה הריחה קצת כמו דבש ואורנים ובצק מאפה... ואולי גם לא קצת כמו רון.

מחייכת, היא הפכה את העמוד והמשיכה ברוך, "...ירוקים לא רק כשהקיץ שורר, אלא גם כשקר וקודר..."

"לא ידעתי שאת יכולה לשיר."

הרמיוני קפצה והביטה לאחור. עומד בביישנות ליד הספה, בפיג'מת הפסים והגלימה התואמת שלו, היה רון. היא קמה לרגליה במהרה וקיוותה שלחייה הסמוקות הוסוו היטב באור האש. "אני רק... כלומר..." היא מלמלה בצחוק נבוך, "אני לא באמת שרה."

רון הרים גבה. "אותי שכנעת אחרת," הוא העיר, מחייך אליה חיוך עקום.

לפתע, ובאי נוחות גמורה, הרמיוני גילתה שהיא לא הצליחה למצוא תשובה שנונה להצהרה שלו. במקום זאת היא משכה בכתפיה לעברו וניסתה לחייך.

"טוב, אז... אני אעזוב אותך במנוחה." הוא תחב את ידיו לכיסיו ופנה לעבר המדרגות העקומות.

"אתה לא חייב ללכת," היא פלטה ורון הביט מעבר לכתפו. מבחינה במשהו כמו אי ודאות בפניו, הרמיוני העבירה את מבטה אל השטיח שמתחת לרגליה והוסיפה במהרה, "אלא אם כן, כמובן, אתה עייף, ובמקרה הזה, כן, כדאי לך ללכת. אני מניחה."

הוא כחכח בגרונו והסתובב לעברה. "טוב, אני מניח... אני מניח שאני לא באמת עייף."

"יופי. כלומר, בסדר..." מצד שני, אולי כדאי שילך, היא חשבה באומללות לעצמה. ברור שאת לא לגמרי שפויה הלילה, הרמיוני.

"אז..." אמר רון בשקט, מסתובב סביב הספה כדי לשבת, "מתי את חושבת שתלכי הביתה?"

"אני אוציא את מפתח המעבר מתישהו בבוקר. אני לא רוצה ללכת לפני שאתה, הארי, וג'יני תפתחו את המתנות שקניתי לכם," היא אמרה, מיישרת את גדילי השטיח עם אגודל נעל הבית שלה.

"אני מבין. ובכן, זה טוב..."

היא חייכה והתיישבה בצד הנגדי של הספה.

"זה ממש חבל שאת צריכה לעזוב מחר," טען רון בשקט, מקרב כרית לחיקו. "אני והארי נתגעגע אלייך."

"הארי ואני."

"מה?"

"כלום," היא צחקה. בוהה באש הרוקדת בקמין, היא הוסיפה בקלילות, "גם אני אתגעגע אליכם."

זה היה מוזר, הרמיוני חשבה. מאז החתונה של ביל ופלר, לא ניתן היה להגדיר את יחסיה עם רון הם לא רבו ריב טוב כבר כמה חודשים והנה הם עכשיו, לבד בפעם הראשונה בהרבה מאוד זמן, בלי שום מושג איך להתנהג זה עם זה ללא הארי בחדר שיוכל לתווך ביניהם. ומן הפח אל הפחת... אלוהים אדירים, אני... אני מסובבת את השיער שלי?

לפתע הרמיוני הפכה מודעת לחלוטין לעובדה שרון צפה בה והיא נרעדה מעט כשעברה בעמוד השדרה שלה צינה מצמררת.

"קר לך?" הוא שאל.

"קצת," השיבה בכנות.

לאור המבט על פניו של רון, הרמיוני שכחה לנשום. עיניו נצצו לפתע והוא הניח את הכרית לצידו ונשען לעברה, כאילו הוא עמד לספר לה סוד או, אולי, לנשק אותה?

"יש לי בדיוק את הפיתרון בשביל זה." הוא מלמל בקול רפה, מחייך.

"י-יש לך?" היא שאלה, עפעפיה כבר כמעט סגורים.

"אה-הא," הוא השיב.

באותו הרגע הוא קפץ מן הספה ועזב.

מופתעת, עיניה של הרמיוני נפתחו באחת. "ארמ... רון?" היא לחשה מעבר לכתפה, משתדלת לא להעיר אף אחד. "לאן אתה הולך?"

"המטבח!" הייתה התשובה המהוסה.

אבל, כמובן... היא חשבה, נופלת כנגד הספה כאילו הוציאה את הרוח ממפרשיה. הו, הרמיוני, לפעמים את כזאת בת!

רון חזר מן המטבח מוקדם משציפתה וצנח על הרצפה ליד נעלי הבית שלה עם קערה ומשהו שנראה כמו קישוט חג מולד ענק נח בתוכה.

"זה... רימון?" היא תהתה בבלבול.

"גראנאדה, תפוח סיני, איך שלא תקראי לזה," הוא השיב, קורן.

הרמיוני ניסתה לא לבהות בו כשהוא זרק מגבת על הרצפה והחל לקלף את הרימון בידיו. נדמה כי רון חש בתמיהה שלה והביט בה בביישנות. "עדיף לא לאכול אחד מאלה על הספה אימא תהרוג אותי אם היא תתלכלך. את יודעת שהזרעים האלו מכתימים יותר ממוגלת פרוקלשטונקלים שהתייבשה כל הלילה."

"טוב, מעולם לא אכלתי אחד..." היא הודתה בעגמומיות וירדה מן הספה אל הרצפה.

רון עצר את מלאכת הקילוף ובהה בה. "את עובדת עליי." הוא קרא בהפתעה. "את רצינית?"

"מאוד, למעשה," היא השיבה בכנות, מסתדרת ביתר נוחות על הרצפה. "הם אמורים להיות חומצתיים למדי ולא טובים לשיניים, נכון? ההורים שלי מעולם לא קנו כאלה..."

"אז זו תהיה חוויה משמעותית," הוא אמר בציניות. "רימונים הם-"

"הפרי בעל הכי הרבה גרגרים בעולם." היא השלימה, מחייכת. "אולי מעולם לא אכלתי אחד, אבל קראתי עליהם."

מגלגל את עיניו, רון גיחך. "תיארתי לעצמי."

היא צפתה בו, מרותקת, בעודו מפריד את הפרי לארבעה חלקים לא שווים, הזרעים הקטנטנים והאדומים מנצנצים בזוהר האש.

"הם נראים כמו אור פיות," הרמיוני ציינה, מקלפת גרגר מן הליבה ובוחנת אותו בכף ידה. "אפשר פשוט לאכול אותם ככה?"

"יש אנשים שעושים את זה ככה, אבל אני מעדיף ללעוס אותם ואז לירוק את הזרעים."

הרמיוני הדחיקה את הרצון לעשות פרצוף. "ארמ... כן. אז אני אעשה כמוך, אני מניחה." היא אמרה.

הוא קילף כמה זרעים מן הליבה, הכניס לפיו וטחן אותם ברוגע, נראה קצת כמו סנאי. הרמיוני נתקפה גל צחקוקים מן הדימוי. "מה?" שאל רון בכעס בין הלעיסות.

"הו, כלום, כלום," היא גיחכה וקילפה כמה בשביל עצמה כדי לחקות את סגנון האכילה של רון, גורסת במהירות את הזרעים כמו ארנב.

"חה, חה, מאוד מצחיק," אמר רון, ממורמר, והעביר אליה את הקערה לאחר שירק את הזרעים. "ברצינות, מי הטירון כאן?"

"מצטערת," היא אמרה, תולשת עוד כמה זרעים. הם היו טעימים מאוד חמוצים-מתוקים. הם הזכירו לה גרגרי יער טריים, והמיץ פרץ אל פיה כשהיא נגסה בכל אחד מן התרמילים בצורת תכשיט. כמובן שבגלל שהם היו כל כך קטנים לא היה לה אכפת לדחוף עוד ועוד לפיה, עד שהבינה שהיא נראית כמו סנאי עם הלחיים הנפוחות יותר מאשר רון עם הכרסום שלו. הרמיוני החווירה לפתע.

"'סתכל 'שם" היא אמרה בפה מלא, מצביעה לעבר הקיר הנגדי.

"הא?" רון הסתובב. "אני לא רואה כלום..."

הרמיוני רוקנה את פיה מגלעינים במהירות. "מצטערת, לא רציתי שתראה אותי יורקת זרעי רימון." היא אמרה, מנגבת את פיה בביישנות בגב ידה, והניחה את הקערה ביניהם שוב.

"תמיד ליידי," רון מלמל בצחוק, אך ברגע שהמילים יצאו מפיו כל ההומור נעלם מהן. הרמיוני עצרה והציצה בו, מנסה לפענח אם הוא פשוט היה מצחיק או מחמיא. מהמבט המבוהל על פניו היא הבינה שגם הוא ניסה לפענח זאת.

כשכבר לא יכלה לסבול את המבט המבולבל שלו היא השפילה מבט אל אצבעותיה המוכתמות במיץ האדום של הרימון והחלה לצחקק בשקט, לעצמה. "מה עכשיו?" שאל רון, צופה בה בעניין מזווית עינו. הרמיוני הסיטה את עיניה ודחפה עוד מנת גרגרים אל פיה. "כלום. זה טיפשי," היא ענתה בביטול, אך כמה שלא ניסתה היא לא הצליחה להפסיק לצחוק.

"נו," הוא שידל. "מה?"

"ובכן," היא החלה באיטיות, בוהה באח. "אתה יודע, האדס פיתה את פרספונה עם רימון."

מייד לאחר הצהרה זו, רון נחנק מאחד הגרגרים.

"אלוהים אדירים, רון, אתה בסדר?" קראה הרמיוני, קופצת מן הרצפה וטופחת על גבו.

"בסדר... אני בסדר," הוא ענה בין שיעולים.

יחפה, היא רצה אל המטבח ותפסה כוס מים כדי לתת לרון, שהספיק להצמיח שפם קטן של זיעה מעל שפתו העליונה בינתיים. "עכשיו, אתה בסדר?"

הוא הנהן, מזועזע למראה. "אה, בטח. תודה," הוא השיב בעצבנות, לוקח את הכוס והופך אותה מעל פיו כמו כוסית של וויסקי אש.

היא הסיטה את שיערה המקורזל מאחורי אוזנה והתיישבה שוב. "אני לא רמזתי על שום דבר, רון, זה רק-"

"אני יודע... פשוט שהיה לי סיפור אחר בראש כשהבאתי את הרימון, הרמיוני." הוא קטע אותה בשקט, ידו חוזרת אל הפרי כדי לקטוף עוד זרעים בשביל הרמיוני.

תופסת את הזרעים בכף ידה, היא עצרה. "מה? יש לך סיפור רימונים אחר?"

חיוך חוזר לשפתיו, רון הנהן. "סיפור-רימונים של חג המולד, לא פחות!" הצהיר בגאווה, זורק כמה גרגרים לפיו ולועס.

"צ'ארלי סיפר לי אותו כשהייתי קטן, ותמיד אכלנו רימונים בסביבות חג המולד, אז הוא די נתקע לי בראש, את יודעת?"

הפעם לא היה אכפת להרמיוני לירוק את הגלעינים לקערה מולו. "אנא ספר."

רון פנה אליה, שמח סוף סוף לספר לה משהו שהיא לא ידעה כבר. הוא תפס עוד רבע פרי.

"ובכן, הרמיוני," הוא אמר, קוטף גרגר מן הליבה ומציג אותו בפניה, "האם תהית אי פעם איך סנטה קלאוס מתחמם בקוטב הצפוני?"

"הו, כמובן שתהיתי!" היא השיבה בטון שובב. "איך סנטה מתחמם בקוטב הצפוני?"

רון, הופך לפתע למספר סיפורים אמיתי, הרים כמה זרעים בכף ידו אל מול פרצופה. "ובכן, מסתבר שיש עץ רימונים קסומים אי שם בצפון, והוא שמור בידי דרקון שלא רצה לחלוק אותו-"

"אני מבינה למה צ'ארלי סיפר לך את הסיפור הזה."

"שה, שה, בלי הפרעות," גער רון ואז המשיך בסיפורו. "בכל אופן, הסיבה שהוא קסום היא שגרגר אחד מאחד הרימונים על העץ יכול לחמם אותך במזג אוויר הקר ביותר במשך חמישים שנים שלמות," הוא אמר במסתוריות. "אז יום אחד, ניקולס הקדוש שומע על אותו פרי קסום ומחליט שהוא עומד ללכת, להערים על הדרקון, ולקחת אחד מן הרימונים כדי שיישאר מחומם כל השנים ולעולם לא ירגיש קור שוב."

"סנטה, גונב?" היא העמידה פני מזועזעת כשירקה עוד גלעין. "לעולם לא!"

"איך את יודעת? מתי הייתה הפעם האחרונה שהיה לך כל כך קר שקפאת מבעד לשבע שכבות של סוודרים ומכנסיים ותחתונים והכול?" הוא התריס, מנסה לא לצחוק לנוכח המשחק של הרמיוני. "ובכן, סנטה מגלה שעץ הרימונים הקסומים נמצא בעמק ירוק, פרחוני ויפהפה בקצה העולם, שהוא במקרה גם הסיבה בגללה האורות הצפוניים צבעוניים כל כך, אני חייב לומר..."

הרמיוני הנהנה בהסכמה. "ברור."

"ושם הוא מצא את הדרקון ששמר על העץ," רון הסביר, יורק ומכניס עוד גרגרים לפיו בעודו ממשיך לספר את האגדה.

"ואז, מי היה מאמין סנטה פנה ישירות לדרקון ועבד עליו, סיפר לו שיש אוצר אחר שהוא חיפש ורק הדרקון יוכל לסחוב. מכיוון שהדרקון המסוים ההוא היה חמדן למדי ופתי מאוד, הוא עזב כדי לחפש את האוצר, מותיר את עץ הרימונים הקסומים לא מוגן."

"אווו, ומה קרה אז?"

"טוב, סנטה רץ מהר ככל שיכל במורד העמק," הוא אמר, מחקה את הריצה המאומצת עד מאוד של סנטה בכך שהזיז את ידיו קדימה ואחורה והרמיוני התפקעה מצחוק, "גנב את הפרי וברח מהר ככל שיכל מן העץ! כמובן, הדרקון רתח מזעם כשהוא חזר ותפס את סנטה מנסה לברוח, אך כשהמסכן ניסה לירוק אש ולצלות את ניק הקדוש הזקן והטוב, הוא גילה שהוא לא יכול מכיוון שכל כוחו היה טמון ברימון הקסום, וסנטה לקח אותו ממנו!"

עדיין צוחקת, הרמיוני השתנקה בהגזמה, "הו לא! מה קרה לדרקון המסכן?"

"טוב," רון אמר, זורק לפיו כמה גרגרים נוספים לזלילה, "סנטה הוא אדם הוגן, אז הוא עשה עסקה עם הדרקון. הוא אמר שהוא יחזיר את הרימון לדרקון בתנאי שהוא יוכל לקחת גרגר אחד בכל חמישים שנים כדי להתחמם. ככה כולם מנצחים. בכל חמישים שנה, סנטה קלאוס יכול להתחמם והדרקון חי חיים מאוד מספקים בשמירה על הרימונים הקסומים שלו לנצח. הסוף."

הרמיוני מחאה כפיים בשמחה לאחר שהוא סיים את ההצגה התיאטרלית של הסיפור של צ'ארלי ורון קד קידה נוקשה. "סיפור יפה!" היא אמרה, קורנת לעברו.

לפתע קול רם הגיע ממעלה המדרגות. "רונאלד וויזלי! או ששניכם תשתקו עכשיו או שנכין פודינג חג מולד מכם מחר בבוקר!"

"סליחה, אימא!" הוא קרא בחזרה למעלה, נוחר מעט בעודו מנסה לדכא צחוק.

"סליחה גברת וויזלי!" הרמיוני התנצלה גם כן. נאנחת בשביעות רצון, צחוקה שכך. היא השפילה מבט אל הקערה, שהייתה כעת מלאה בזרעים. איכשהו הם גמרו את הרימון לאורך הזמן שהעבירו ביחד, ולרגע הרמיוני התעצבה לראות את הליבה חסרת זרעים בצבע אדום בוהק.

עיניהם נפגשו בחטף לפני שרון הציץ באצבעותיו, שהיו דביקות ואדומות ממיץ הרימונים. "לעזאזל," הוא אמר בהפתעה והחל ללקק את אצבעותיו, מנקה אותן ביסודיות.

כשהביטה באצבעותיה שלה, הרמיוני התכווצה. "אני מניחה שזה החיסרון בלהיות טירונית," העירה, מראה לו את ידה. "שלי מוכתמות יותר משלך."

"כן, גם השפתיים שלך אדומות לגמרי..." הוא העיר מבלי משים, לפני שקולו נעצר בפתאומיות.

הרמיוני נגעה בפיה עם שתי אצבעות והסמיקה כשקלטה שהוא לא הביט בידה קודם.

"לא שאדום זה רע, כמובן... למרות שאני מניח שזה דביק...לא שאני תוהה או משהו," הוא קשקש. נרתע ממנה כאילו נכנס בטעות למאורה של הרעגוג, רון לא העז להוסיף הערות על שפתיה של הרמיוני, ו, לצערה, הוא הסתובב ופנה אל עץ חג המולד, מבועת בבירור.

הרמיוני ידעה שכדאי שתעצור אותו לפני שישקע במערבולת המבוכה שלו. היא זחלה והתיישבה לצידו כדי לבהות באש הבוערת בזמן שרון הביט בכיוון אחר בכוונה, מתעסק בקישוטי הזנגביל בהיסח דעת.

"זו הייתה אגדה נחמדה," היא הציעה מנחת שלום. "תודה."

בזוהר העדין, היא ראתה את רון מסתובב ומביט בה בתקווה, נרגע לאור העובדה שהוא לא עבר את הגבול יותר מדי. "אהבת אותה?" הוא אמר ברכות. "אני שמח."

היא חייכה. "גם אני. זה עבד."

"מה עבד?"

"כבר לא קר לי," היא אמרה.

"אה, הרימון." רון הריץ את ידו לאורך עורפו בביישנות וגיחך. "חשבתי שזה אולי לעזור."

היא סובבה את שיערה עם אצבעה שוב. "טוב, כן, הוא היה טוב מאוד, אבל... לא דיברתי על הרימון."

רון מצמץ לעברה והרמיוני שוב מצאה את עצמה חסרת מילים. נואשת לתעסוקה, היא חזרה ללקק את אצבעותיה לפני שתפסה את רון בוהה בה באי ודאות מזווית עינה. לפעמים הוא יכול להיות כל כך דביל, היא חשבה בתסכול ו, בעוד עקצוץ עצבנות חמים עובר באוזניה, החליטה שהגיע הזמן לפעולות נואשים. כמובן, השאלה הייתה אם יהיה לה אומץ לממש את אותן פעולות עד הסוף.

"יש רק בעיה אחת," היא החלה.

"מה?" שאל רון, נראה מודאג באופן חמוד כל כך.

פשוט תגידי את זה, הרמיוני...

"ובכן... איך אתחמם אחרי שאעזוב?" היא לחשה, מחככת את ידיה זו בזו.

הרמיוני לא ידעה אם הייתה זו פשוט תוצאה של האש הדועכת, אך כל הצבע נעלם מלחיו של רון. היא שמעה קול פצפוץ עדין ונאלצה לדכא צחקוק; הוא בטעות שבר את קישוט הזנגביל לשניים.

הנה. הגבול נחצה והכול היה תלוי בו כעת. למרות שכבר לא הביטה בפניו, היא הצליחה להרגיש אותו מאדים לצידה.

מחביא את הקישוט השבור מתחת לשטיח במהרה, רון ניסה ליישר את עצמו במבוכה לפני שדיבר. "הר-הרמיוני...?" הוא גמגם למרות ניסיון כושל להישמע נינוח.

"הממ?"

"יהיה נורא אכפת לך אם... אני אתן לך נ- אם אני אתן לך את החלק הראשון של מתנת חג המולד שלך?" הוא הפציר בעדינות.

היא נשכה את שפתה וניסתה להשתיק את בטנה הנרגשת. "בכלל לא," היא השיבה.

"כלומר, את יכולה לסרב אם את רוצה-" הוא הוסיף במהרה לפני שקטע את עצמו. "סליחה, זה היה 'כן'?"

לחייה מתלהטות, היא הנהנה.

 

רון בלע את רוקו. כפי שאדם אולי יתקרב כדי לגעת בברזל חם, רון התקרב אליה בביישנות ולקח את שתי ידיה בידיו, והרמיוני חשה את ליבה מפספס פעימה. "ובכן... אוקיי..." הוא גמגם, מחייך בעצבנות. "טוב... חג מולד שמח, הרמיוני..."

שם, מתחת לעץ חג המולד, כפי שעשה רק כמה רגעים לפני כן, רון נשען לכיוונה כדי לשתף אותה בסודו המיוחד רק שהפעם הרמיוני הייתה בטוחה שהוא לא יברח למטבח. עיניהם נסגרו כששפתיו נגעו קלות בשלה, כמו נוצה, טעמן כגרגרי יער. שפתיהם נותרו כך כמה רגעים לפני שרון אזר את שארית האומץ הגריפינדורי שלו כדי לנשק אותה כראוי. מוחה גועש כשהבינה מה קורה סוף סוף, שפתיה של הרמיוני עיקצצו בחמימות כמעט טעימה שהתפשטה עד לנעלי הבית הפרוותיות שלה. היא מצאה את ידיו בידיה ולחצה אותן, כאילו כדי להבטיח לשניהם שזו לא הייתה טעות, ש מה שהוא לא הרגיש גם היא הרגישה כך, ושמחר הם עדיין יהיו רון והרמיוני, חברים הכי טובים... ואולי יותר.

מדהים איך שנשיקה אחת יכולה להותיר שני אנשים אותו דבר ובאותו הזמן לשנות הכול, היא הרהרה בין המחשבות והרגשות האין סופיים שהתערבלו במוחה.

לאחר זמן שנמדד רק בנשימות שנשכחו ופעימות לב מואצות, רון סוף סוף התרחק וסיים את הנשיקה הראשונה שלהם.

"אז..." הוא אמר בקול מרוחק.

הרמיוני פקחה את עיניה ומצאה את רון עצבני למראה ומחכה בציפייה לתגובתה. לצערה, היא עדיין לא הצליחה להשתלט במיוחד על אוצר המילים שלה. "אז..." היא השיבה, מחייכת אליו בחולמניות.

הוא כחכח בגרונו. "ובכן, ארמ, כדאי שתשני קצת," הוא אמר בשקט, מחזק את אחיזתו בידיה מבלי משים. "אני מקווה שתיהני בחג המולד עם המשפחה שלך מחר." לפתע נזכר בעזיבה הקרבה של הרמיוני מן המחילה, פניו של רון נפלו.

היא הרכינה את ראשה במבוכה, ערימת תלתלים סבוכה נופלת על פניה. "אני באמת רוצה להישאר יותר זמן..." היא העירה ברגע שנזכרה לנשום כרגיל לבסוף.

כשהאש דעכה לגמרי לבסוף, רון בהה בה במיקוד רב תחת אור הפיות. "גם אני."

הרמיוני חייכה במרירות לאור הבעתו הכבדה, ואז, עדיין אוחז בידיה הדביקות, רון קם ועזר לה לעמוד. כעת הם עמדו פנים מול פנים והוא עזב את ידיה, דוחף את שלו בחזרה לכיסיו, וזז במקומו עיניו ממוקדות בנקודה אקראית מאחורי כתפה של הרמיוני.

אני לא מאמינה. הוא מעורער בדיוק כמוני. עצם הרעיון היה מסעיר ומרגש בשבילה, והוא שיחרר את פיסת האומץ האחרונה שנותרה בה.

"רון?"

"כן?"

"ארמ... לפני שאני הולכת, כנראה שכדאי שאזכיר לך..." היא החלה, משזרת את אצבעותיה באלו שלו באומץ. היא הרגישה אותו קופץ בתגובה למגע שלה.

"מה?" הוא שאל בקול רועד.

"נשיקות הן לא גרגרי רימון קסומים, אתה יודע," היא הכריזה בחיוך יודע-כל. "בוא לא נחכה חמישים שנה עד הבאה."

המתח המשותף שלהם נעלם כשחיוך רגוע התפשט על פניו. "אל תדאגי," רון גיחך, מושך אותה אליו בעדינות, "אני לא אחכה."

הרמיוני שכחה את משב הרוח הקר מן החלון כשהיא כרכה את ידיה סביבו, מרגישה בטוחה ומחוממת בחיבוקו. עוצמת את עיניה כשהוא נטה לעברה שוב, היא מלמלה ברכות, "חג מולד שמח בהחלט."

 

הסוף.